למה קשה לנו כל כך להרפות?

הזמנה:

פשוט, רגע אחד להניח.

להניח למחשבות, פרשנויות, תהיות, סיפורים.

לפגוש את הגוף, להתרווח, ולרכך בו את מה שאפשר.

למה כל כך קשה לנו להניח למחשבות ולסיפורים?

יש תחושה כל כך משחררת בלהניח ולהרפות מאותם סיפורים, אלה שאנחנו מייצרים בראש, שבדרך כלל מאוד לא מיטיבים איתנו, כמו מחשבות של שיפוט, כעס, תסכול, אשמה.

למה זה קורה בעצם? כי התודעה התרגלה להישאב אחרי אותן מחשבות.

האם זה מה שייטיב עבורי עכשיו?

לנסות שוב לפתור ולהתגלגל לתוך המחשבות?

או עדיף, לרגע, לאפשר לנו להניח ולהרפות את הסיפורים והמחשבות,

ולהזמין את התודעה לחזור לפשטות,

לגוף, לרגע, להיות בקשר עם מה שקורה עכשיו…

אולי הגוף מהדהד משהו רגשי?

לפני שעולה בהלה או בריחה, ננסה להביא כוונה של פתיחות וקבלה לחוויה כמו שהיא.

אשאל את עצמי מה באמת ייטיב איתי עכשיו:

כשהתודעה שלי בכיווץ והישאבות,

או

בהרפייה והתרווחות?